עדויות

דוקו – כתיבת ביוגרפיות וספרי הנצחה - המלצות ועדויות

עדויות (חלק מהפרטים שונו, לבקשת האנשים):

סיפור חיים – עדות של מרים מת"א

שמי מרים, ובשנה הבאה אהיה בת 85. כל חיי עברו עלי בארץ ישראל. נישאתי בגיל 17 לבחור שהורי שידכו לי, עבדתי כל השנים כפקידה במשרד עורכי דין, וגידלתי 5 ילדים, ושמונה נכדים עד כה. חיי לא היו סוערים ורצופי הרפתקאות, כי אם שלווים ורוגעים. אבל למרות זאת, לא העברתי את חיי בשעמום ובטלה, אלא חייתי חיים מאושרים ומלאי עשייה. את סיפור החיים שלי החלטתי להעביר לדורות הבאים.

ילדותי עברה בתל אביב, שם שיחקתי בפרדסים ובגבעות החול, ובימי הקיץ החמים הלכנו יחפים וקטפנו סברסים בידיים חשופות. אידיליה זו נגמרה רק עם מלחמת העולם השנייה, בימי העוצר והאיום הביטחוני. עם זאת, ביתי היה מוגן ובטוח, ולא הרגשנו יותר מדי את האימה והפחד. בתקופה זו גם התחתנתי והתחלתי לעבוד, דבר נדיר יחסית לבנות גילי באותה תקופה. את ביתנו החדש קבענו בתל אביב, וחווינו בזמן אמת את השינויים שעברו על החברה הישראלית, ורקדנו יחד עם כולם הורה אחרי הכרזת העצמאות.

לאורך כל חיי התנדבתי בארגונים ועמותות שונות, ותמיד הקפדתי לחיות בצניעות ותוך כבוד לאנשים הסובבים אותי. רוח זו הנחלתי גם לילדיי, ובעזרת ביוגרפיה זו אוכל להמשיך את מורשתי גם הלאה.

כיום ילדיי נשואים וגרים בערים אחרות, ולא מתאפשר לנו להיפגש את מספר הפעמים שהייתי רוצה. 

סיפור חיים שלם עלה על הכתב, וזאת באמצעות מוטי מרגלית ונכתב לאחר ראיונות אישיים ועריכה של הצוות המסור שלו, ומשקף את חיי והדברים שעברו עליי בצורה הטובה ביותר. כך נכדיי יוכלו להכיר אותי, ולהבין את מורשתם בצורה טובה יותר, גם כשהם לא לצידי.

אני מאוד ממליצה לכם לעבור את החוויה ולהשאיר את חותמכם, את הביוגרפיה שלכם – לדורות הבאים. 

בברכה,

מרים,

תל-אביב, 2016

……………………………………….

מספרת רינה:

הספר הזה הוא שלי, ועלי. אבל הוא גם סיפור על הקהילה שלי, על תקופה שהייתה, וכבר לא תחזור. הספר מתחיל בערב גשום אחד בשנות השלושים, כשבמזל טוב נולדה התינוקת הרביעית לבית משפחת… הורי כמובן שמחו מאוד, וכל הכפר שמח ביחד איתם. אבל הסיפור האמיתי החל תקופה ארוכה לפני כן, כשכמה יהודים הגיעו לכפר נידח בסוריה, והחליטו להתיישב שם.

ספר זה הוא הסיפור של חיי, אבל הוא גם הסיפור של הכפר שבו נולדתי וגדלתי. כל דף בספר מזכיר לי משפחה אחרת, כל תמונה מעוררת נשכחות. הספר מתאר את ילדותי, שהייתה מאושרת, אך לוותה בתקריות שונות של שנאה וגזענות, שהופנו כלפי הקהילה כולה. לאחר כמה תקריות קשות, החליטה משפחתי לעלות לארץ ישראל. היה זה הגשמת חלום, אך גם היה עלינו להיקרע מכפר הולדתי ומהאנשים שהכרתי כל חיי.

ספר הביוגרפיה שלי ממשיך ומתאר את חיינו החדשים בארץ ישראל, במדינה שהיא אוהבת וזרה גם יחד. כיצד התקבצנו יחד גם במדינה החדשה, והמשכנו לתמוך אחד בשני. דברים רבים אירעו בתקופה זו, חלק מתושבי השכונה עזבו, והגיעו במקומם דיירים חדשים. אבל הקהילה שלנו תמיד נשארה חמה ומגובשת, למרות כל השינויים שעברנו.

כיום כולנו מבוגרים, יש הטוענים – זקנים. מתחילים לשכוח.

כתבתי את ספר הזכרון הזה, גם כדי שנכדי ידעו מה סבתא שלהם עברה כשהיא הייתה ילדה קטנה בסוריה, אבל גם שידעו איך זה היה שם. שתמיד יזכרו איך קראו לחנווני ואיך נראתה "מכולת", באיזה צבע הייתה עגלת החלבן. שיביטו בתמונות, שיראו את הבית שסבתא שלהם נולדה בו, שיכירו את בית-הספר בו היא למדה, גם אם הם לא יכולים להגיע לשם.

כתיבת הספר העלתה בי זיכרונות רבים, טובים יותר ופחות, ורציתי לכתוב כמה שיותר מהם. ישבו איתי במשך שעות רבות, וביחד בנינו את הספר, כדי שיספר את סיפורה של הקהילה שלי בצורה הנכונה ביותר. עוד אני רוצה להודות לתחקירנית, שישבה ימים כלילות ומצאה תמונות ומסמכים ישנים, שהזכירו לי דברים נשכחים.

כן. הכתיבה הייתה קשה, אבל אני שמחה שמצאתי את הכוחות לעשות זאת, כדי שהמורשת של הכפר שלי לא תישכח.

אני מודה למוטי מרגלית על עזרתו הרבה, על השעות שהקשיב לי ולקרובי-משפחתי, ועל הפקת סיפור חיי – האוטוביוגרפיה שלי

רינה,

2016

חיפה, ישראל

……………………………………

מוסיף דּוֹדִי:

 שואלים אותי הרבה מה פירוש השם דּוֹדִי.

האמת היא שההסבר די פשוט, אלא שכדי להבין באמת מה עמד מאחורי ההחלטה של הורי לבחור בשם הזה, אקח אתכם כמה דורות אחורה, לסביבות שנת 1600 לספירה, לימים בהם העיר פראג זכתה לתושב רם מעלה, גאון בשם רבי יהודה ליווא בן בצלאל, הלא הוא המהר"ל. אבי, זכרונו לברכה, תמיד התגאה בכך שהוא נצר למשפחת המהר"ל. ספר היחוס שמצביע על הקשר המשפחתי עבר אצלנו במשפחה במשך דורות רבים, יחד עם עוד כמה ספרי קודש שגילם עולה על מאתיים שנה, שהגיעו בסופו של דבר גם הם לארץ ישראל.

כשנולדתי, אבא, שהיה ציוני נלהב וקיווה בכל מעודו לראות את כל המשפחה יחד בארץ ישראל, חיפש עבורי שם יהודי, שם עברי עם משמעות. את השם דודי הוא שאב מספר שיר השירים, מהמשפט המאוד מוכר "אני ודודי ודודי לי".

בשנת 1970, חודשיים אחרי שהגעתי לארץ, ניגשתי למשרד הפנים, שילמתי לירה ושיניתי את שמי.

והנה אני לפניכם – דודי –  וזה הסיפור והביוגרפיה שלי.

 דודי..

ירושלים, 2009

………………………………………

סיפורו של נחום:

הספר הזה הוא פרי הבנה שסיפור חיי אינו ידוע במלואו גם לקרובי, מלבד אשתי. פה ושם סיפרתי קטעים ממנו במפגשים חברתיים ומשפחתיים וסיפורי עוררו עניין וסקרנות. סיפור משך סיפור והעידוד שקיבלתי מן המאזינים הוביל אותי להבין שכדאי שאעלה את הסיפור המלא על הכתב, כך שיישאר גם לילדים, לנכדים ולחברים קרובים. חיים של שבעים שנה צריכים להיכתב בכרכים רבים, אבל זו אינה מטרתי. חשוב לי לספר על אירועים וציוני דרך מרכזיים, כאלה המתארים בבהירות את חייו של אדם, את אופיו ואת האופן בו התגלגל להיות מי שהוא.

נכדי מכירים אותי כ'סבא' – אבא של אמא, אבא של אבא. מעבר לזה אני נמצא איתם, משוחח איתם, יושב איתם בלילות שבת או בארוחות צהריים ואנחנו מדברים על כל נושא שבעולם. מכאן, מתוך הקרבה הזו, באה הכמיהה לדעת עוד. הם ידעו עלי יותר, הם סקרנים לדעת יותר – מניין באתי, מה עשיתי בצבא ועוד פרטי פרטים שלא ידעתי שיש בהם עניין עבורם עד שהם לא באו ושאלו אותי.

יש פרטים רבים שכדאי שידעו עלי, על אשתי אתי ועל משפחותינו. חבל שהמידע והסיפורים הללו יאבדו. יש תצלומים ישנים ששווים אלף מילים וכדאי שיהיה מקום בו יוכלו לחזור ולראות אותם. לא מדובר בגאווה המבקשת להבליט אותי במיוחד, אלא בשביעות רצון שיש לי מחיי והייתי רוצה שהם יהיו שותפים לה. בכל פעם שהופיע נקודת ציון בחיי, התרגשתי לפני כל דבר אחר. הסיפור והאירוע עצמם חשובים מכל תועלת או עשייה. הם מעלים התרגשות, חיוך, שביעות רצון. אני רוצה שהם יחייכו לעצמם בזמן הקריאה כפי שאחייך אני. אני רוצה שהם יהיו גאים במה שעשיתי וידעו על כך כל מה שניתן לדעת.

כל רגע בחייהם של נכדי הוא חגיגה עבורי. אני שותף לחלומות שלהם, למכאובים, קשוב לשמוע את סיפוריהם ולספק את צרכיהם. אני שמח לעזור להם בהכנת שיעורי הבית, נמצא כשנופלת שן, מחלק נשיקות לילה טוב ומספר סיפורים. כל יום בחברת נכדי הוא יום עשיר וגדוש סיפורים קטנים בין סבא לנכדיו. אלה רגעים של חסד. בספר הזה, אספר להם את הסיפור המלא, סיפור ארוך, שיעזור לנו להכיר זה את זה טוב יותר. אני יודע שהם כבר מחכים לרגע בו יסופר הסיפור.

בני משפחתי, כשיקראו את סיפור חיי, יזהו בו בעל, אבא, סבא וחבר. אין לי מושג כיצד ירגישו וכיצד יגיבו לסיפור. אך בתוכי אני שלם כי עשיתי את המעשה הנכון לטעמי. תקוותי היא שתעבור אליהם התחושה שלי ככותב, את טבעי ואופיי ואת הרעיון שמאחורי המעשה.

שותפתי למסע חיי, רעייתי היקרה, היא גם שותפתי לכתיבת הסיפור. ביולי ציינו ארבעים שנות נישואין מוצלחות, פוריות ומלאות תוכן. אין לי ספק שללא תמיכתה המעשית והמוראלית, ללא הדחיפה שלה, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. נעזרתי בה, התלבטתי איתה והדיון המשותף בספר, בפרקיו ובתוכנו, העלה בנו זיכרונות רבים על פרקי מסכת חיים ארוכה. היו בה תקופות קשות, שחיקה מתמדת ולצידן תקופות ארוכות של אושר אישי ומשפחתי שגרמו לי הנאה ונחת שראוי שכל אדם יזכה בן. ספר זה מיועד לנכדינו אשר דרך העיון בו ילמדו יותר על תקופות חיי השונות, על מעשי והצלחותיי ואני מקווה שישמש עבורם דוגמה לחיקוי בהמשך דרכם.

בהתבוננות על סיפור חיי ממעוף הציפור, אני יכול לומר שאני שבע-רצון ושמח בחלקי. ייתכן שכך הוא הדבר בשל תכונות אופי שנטבעו בי מן הילדות, אך ודאי הוא שלקרובי ובני משפחתי יש נתח חשוב בשביעות הרצון הזו.

אני מודה על ההזדמנות הנהדרת שנתנה לי לשבת, לספר, להוסיף ולשנות, לספר ביוגרפיה שתוצאתו מונחת לפניכם.

נחום,

(גוש תל מונד)

2014

…………………………………..

עדותו של נחמן:

ניתן להגיד שסיפור החיים שלי מתחיל עם הולדתי, בשנת 1927, בעיירה קטנה ושלווה בדרום גרמניה. או שבעצם סיפורי מתחיל כמה מאות שנים מוקדם יותר, עם לידתו של משה..,  אחד מאבות אבותיי. אפשר גם להגיד שסיפורי מתחיל בהולדתו של שלמה המלך, ונמשך ללא הפסקה עד לימינו אנו.

במשך מאות בשנים בני משפחתי שמרו על זיכרון מורשתם, ובכך חיזקו את שייכותם לעם היהודי. הסיפורים תמיד עברו מדור לדור בעל פה, בין בני המשפחה הקרובים. כיום, לאחר שמשפחתי התפזרה לכל קצוות העולם, ברצוני להמשיך ולהנחיל לדורות הבאים את מסורת העבר, בצורה מודרנית ואמינה יותר.

תהליך כתיבת סיפור חיים הוא באמת מאתגר, ונעשה באמצעים מגוונים. הצוות המקצועי והמיומן של מוטי מרגלית יצר קשר עם בני משפחתי ברוב חלקי העולם, ולכל חלק במשפחה ניתנה האפשרות להעלות את זיכרונותיו ולשבץ חלק נוסף בפאזל ההיסטורי הסבוך של משפחתי.

בנוסף לכך, מוטי חיפש בארכיונים והעלה חומר רב, שכלל מסמכים, עדויות ותמונות שכלל לא ידעתי על קיומם. אלה הוסיפו מידע רב על הגלגולים הרבים שעברו עלי ועל משפחתי, עד הגעתי לישראל לפני כ-40 שנה. סיפור חיי מייצג לא רק את ניסיוני האישי, אלא פרק שלם בתולדות עם ישראל, מלחמת העולם השנייה, בניית הקהילות היהודיות באירופה מחדש, עלייה לארץ לאחר הקמתה, הצטרפות לקיבוץ חדש והמלחמות האידיאליסטיות, ועד ימינו עם יציאתי לפנסיה. אך מעבר לכל אלה, כתיבת ביוגרפיה מהסוג הזה קירבה בין בני המשפחה, וגילתה לי דברים חדשים על מוצאי שלא ידעתי. בעתיד, כשנכדי ירצו להכיר את משפחתם, יהיה להם את הספר, וזה הדבר החשוב ביותר בעיניי.

בברכה,
נחמן 2016

 

מספרת דקלה (הנכדה):
סבתי מעולם לא דיברה על משפחתה, על המקום בו היא נולדה או על ילדותה. הייתי ילדה קטנה, והיה ברור מאליו 'שלא מדברים על זה', גם שאר המשפחה לא ממש שיתפה אותי בקורותיה. גם זה שיש לי משפחה קטנה לא היה מיוחד, לכולם בשכונה היו משפחות קטנות, וחלקם אפילו לא הכירו את הסבים והסבתות שלהם.
אך לפני כשנתיים, לפתע, היא החלה לספר לי על עברה. מתברר שכמו ניצולי שואה רבים, גם היא העדיפה לשמור בסוד את שעבר עליה ב-שואה, כדי שתוכל להתערות בחברה הישראלית ולהקים חיים חדשים. להחלטה זו היה מחיר אישי כבד, אותם אנשים שעברו טראומות כה קשות בחייהם הדחיקו מה שקרה להם ב-שואה, ומחקו את זהותם.

משפחות חדשות נוצרו, נולדו ילדים ונכדים, אך אותם סיפורים אישיים שלא סופרו, ונשמרו באפלה, כשהם רק בליבותיהם של אותם אנשים. גם בני הדור השני והשלישי למדו במהרה לא לשאול, ונוצר קשר שתיקה שהיה קשה מאוד לשבור אותו. אבל שורשים אינם יכולים להימחק לחלוטין, ובני הדור השלישי, כמוני, התחילו לשאול שאלות, אם במסגרת עבודת שורשים לבית הספר, או מתוך סקרנות טבעית ורצון להכיר את בני המשפחה.

גם אני, אחרי המסע לפולין וביקור ב-שואה, במחנות ההשמדה, התחלתי לשאול את סבתי ולברר מה קרה לה. להפתעתי התחילה לענות על שאלות, להיזכר בדברים שהדחיקה במשך עשרות שנים.

ואז החלטנו להיעזר באדם חיצוני. חפשנו משהו מקצועי שיעזור לנו להוציא את הסיפור חיים של סבתא אל האור.

הגענו למוטי מרגלית.  היה לנו חשוב שישמע את הסיפור מנקודת מבט ניטראלית. מוטי הצליח לשאול את סבתא גם שאלות שקשה לשאול, הנוגעות גם לחלקים היותר כואבים של חייה. להפתעתנו סבתא התמסרה לתהליך. מוטי הקשיב והעלה ברגישות מרשימה את הזיכרונות. הוא חידד אותם, וגרם לסבתא להיזכר לא רק בעובדות היבשות, אלא באותם אירועים אישיים ההופכים כל אדם למיוחד. למזלנו, גם ניסים… צלול ונכון היה להוסיף פרטים רבים לסיפור.
כיום, לאחר שהיא איננה יכולה לספר עוד את מה שקרה לה, אני אסירת תודה על שהספקנו, בכוחות משותפים, לשאול אותה ולעבד את חייה לספר ביוגרפיה, כך שגם הנכדים האחרים, וגם אלה שעדיין אינם מתעניינים, יוכלו ללמוד עליה ועל מה שעבר עליה ב-שואה בעתיד. או כדבריו של יגאל אלון: "עם שלא ידע את עברו, ההווה בו הוא חי דל ועתידו לוט בערפל."

בברכה,
דקלה
יוני 2015

 

מלבוב לירושלים

………………………………………

מתוך ההקדמה לספר הביוגרפיה של חיים כהן (פרטים אישיים שונו)

אני כותב הקדמה זו שלא על מנת לתאר את הטרגדיה אשר ארעה ליהודי לבוב כפי שנתרחשה כי הרי צעיר מאוד הייתי וניצלתי בנס. אני "ניצול שואה" אך גם "קורבן של הנאצים" ימח שמם .

הגרמנים הצליחו להכניס את אבי ז"ל ואותי למחנה ריכוז "יאנובסקי" (Janowski), אשר קבורים בו יחדיו, בקבר אחים, ללא מצבות, כ-200.000 יהודים.

ברגע אחרון, "ביד חזקה ובזרוע נטויה" ובתחבולות, הוציאני הדוד מנדל מהשאול לעולם יותר שפוי, ליערות ולאחר מכן למשפחה נוצרית בשם ___. 

עברו מעל שישים שנה מאז תום מלחמת עולם שנייה, רוב משפחתי מלבוב הלכו לעולמם. משפחה מפוארת, 11 דודים ודודות, שלושה ילדים להורי הצעירים, משפחה אמידה מאוד בעלת עסק גדול ומבוסס, שומרת מצוות, אשר עשתה רק חסד, תמכה בבתי חולים יהודיים והאכילה כל דכפין.

חשוב ביותר כי אעלה על הכתב ואספר את סיפור חיי, את הביוגרפיה של משפחתי ושלי, את הזכור לי עדיין, את אשר סיפרה לי אימי ז"ל, את אשר שמעתי מדודי, מעדויות מוקלטות של הדוד מנדל וממסמכים אשר הצלחתי להוציא מהארכיון הלאומי בלבוב, בביקורי האחרון שם עם.. בחודש ספטמבר …..

יש כיום עדיין מנהיגי מדינות, אנשי כמורה נוצריים ומוסדות אשר מכחישים את השואה. השנאה לעמינו ולדתנו הייתה מקור ראשי של השואה והביאה מאז ומתמיד רדיפות של עמינו. אנחנו עדיין מאוימים ע"י מספר ארצות ערב וקיומנו במזרח התיכון עדיין מוטל בספק.

אסור לנו לשכוח את ששת המליונים של בני עמינו אשר במהלך ה-שואה הובלו לטבח, חסרי כל, כמו עדרי חיות, בגיטאות ובמחנות ריכוז. הם נרצחו בתוך מערכת שייצרה מוות בשלבים של רמייה, כליאה, השפלה, חנק ע"י גז רעיל ושריפת הגוויות ב'סרט-נע' שרץ עשרים וארבעה שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע.

נותרתי עֵד אחרון (של משפחתי) לספר על מאורעות האימים מאותם הימים וחובה עלי לספר את אשר חוויתי ב-שואה ואת אשר נחרת בזיכרוני ותמיד  יישאר רענן בתודעתי.

יסלחו לי ילדי שלא סיפרתי להם על ילדותי ועל השואה, על הצלקות וההפרעות שסבלתי והשפיעו על בעבר ובהווה, אך ניסיתי לשמור עליהם מכל פגע, כפי שהורי ניסו לעשות זאת בארץ, ולא תמיד הצליחו.

אני כ-ניצול השואה, ורעייתי ילידת ירושלים, גידלנו כאן שני ילדים יפים בנפשם ובאופיים, פיקחים ובריאים בנפשם. השתדלתי ככל יכולתי לא לספר להם על זוועות המלחמה, והם גדלו כצברים גאים ובלי תסביכים, וזו גאוותנו.

בועידת ואנזה (Wannsee Konferenz), שהתקיימה ב-20 בינואר 1942, בוילה יפה, בשכונת ואנזה שבברלין, הפיהרר ניסה לפתור את בעיית יהודי אירופה באמצעות רצח המוני ומאורגן של 11 מיליון יהודים. הנושא בוועידה התמקד בדרכים לבצע את "הפתרון הסופי" של ה-שואה ובטכניקות ההשמדה המודרניות ביותר אז, ברמייה, וכמובן. האחראי לביצוע מונה קצין האס אס אדולף אייכמן.

אדולף אייכמן הובא לארץ ונשפט למוות, וגופתו פוזרה מעל הים.

ישראל קיימת, עם ישראל חי וישאר במולדתו לעד.

כיום יש לנו מדינה משלנו, צבא לתפארת , נוער שגדל על ברכי הציונות ואהבת המולדת. עם נפש בריאה ועם מופלא ויש לנו מי שיגן עלינו בעת צרה. אסור לנו להיות בלתי נכונים וחסרי ישע כפי שהיינו בגלות, אסור לנו להקריב את בנינו על קידוש השם, כפי שעשו אבותינו בגלות. אסור לנו להיות בלתי נכונים לקרב כי אין אנחנו יכולים להרשות לעצמנו שואה נוספת.

חיים כ.

ירושלים, 2012

המלצות והקדשות לספרים

דוקו – כתיבת ביוגרפיות וספרי הנצחה - המלצות ועדויות

"לכבוד מוטי מרגלית
ברצוני להודות מקרב לב על
העזרה בכתיבת הספר
חן חן על ההקשבה הרבה והרצון
ועל ההצלחה
תודה מוטי!"

(פרטיזן ולוחם)
יהודה ליפשיץ
8.5.12

למוטי
לזכרון לזמנים איומים
לתקווה שלא יקרה שוב
מסוגלת לא לשכוח את הידידות
הצלחתי להעביר, בגילי את
הזכרונות מעברי.
הודות לידיד שלי מר מרגלית
שלקח על עצמו את החומר
הלא קל

(ניצולת שואה)
גילה כרם
1.11.13

מוטי שרה ועמי
בתודה ובהוקרה על המאמץ
ועל הספר הנאה והמהודר
זכרון יפה וראוי לורד

(מהנדס, ספר הנצחה)
תודה יומי

מוטי שרה ועמי
בתודה ובהוקרה על המאמץ
ועל הספר הנאה והמהודר
זכרון יפה וראוי לורד

(מהנדס, ספר הנצחה)
תודה יומי

מוטי היקר
תודה רבה על העשייה
אנו שמחים על כי
בעזרתך הנצחנו את אבינו
היקר
תודה רבה

(רמי לוי – שווק השקמה)
רמי לוי

למוטי

תודה מקרב לב על גילויי
הסבלנות והסובלנות והגישה
הידידותית במשך החדשים
הרבים שבהם הקשבת לסיפור חיי
ובהשקעה בלתי נגמרת
על מנת להוציא לאור ספר זה
בידידות

(ימאי, חייל ודיפלומט)
אורי פרושאור
8.5.13